<h1>שם ס"ד ע"א, יבמו' י' ע"א וש"נ</h1>
<h2>דף סט.</h2>
ועוד שאלו חכמי לוניל את הרב, נמצא כתוב בספר מדעו בכמה מקומות שאין הבא על חייבי לאוין לוקה אלא א"כ קדשה, ויגענו הרבה ולא מצאנו מנין לך רק מצאנו קושיא גדולה בפרק אלו נערות [ל"ה ע"ב] דמקשינן אי ר"מ קשיא בתו אי ר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי ר' יצחק קשיא ממזרת הא קי"ל דאינו לוקה ומשלם, ולדברי הספר מעולם לא שייך ביה מלקות כלל.
והשיב לא נניח תלמוד ערוך ונפסוק הלכה ממשא ומתן של גמרא שהרי עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אימוראי אליבא דידהו נשאו ונתנו בהא מתניתא וגם חכמי משנה חולקים הרבה בדבר זה וי"ל שר' יצחק חולק בדבר זה וס"ל שכל הבועל אחת מחייבי לאוין לוקה כאביי ויש אומרים שר' יצחק ס"ל בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות שבאחותו בבוגרת ולא בנערה כך רי"צ אפשר דהכי סבירא ליה בממזרת לפי שאי אתה יכול לחלק בחייבי לאוין עד שאומר כי זאת האשה בבעילה בלבד ילקה עליה וזאת האחרת בקידושין ובעילה אלא באלמנה לכהן גדול בלבד כמו שנתפרש שם בסוף קדושין וזהו התלמוד הערוך שם אמר אביי קדש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל ומודה אביי במחזיר גרושתו מן הנשואין שאם קידש ולא בעל אינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא ומודה רבא באלמנה לכה"ג שאם בעל ולא קידש שלוקה לא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חלל ושניהם מודים במחזיר גרושתו משנשאת שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה. ומדאמרינן ומודה אביי וכו' ומודה רבא וכו' ושניהם מודים וכו' שמעינן מינה שבכל חייבי לאוין פליגי אביי ורבא לא באיסור כהונה בלבד ואביי סבר שכל הבועל אחת מחייבי לאוין בלא קדושין לוקה חוץ ממחזיר גרושתו שאינו לוקה עליה עד שיקדש ויבעול ורבא סבר שכל הבועל אחת מחייבי לאוין אינו לוקה מאותו השם עד שיבעול אחר הקידושין כמחזיר גרושתו חוץ מאלמנה לכ"ג שאם בעל לוקה אעפ"י שלא קדש. והדבר ידוע שאביי ורבא הלכה כרבא בר מהנהו. הלכך אי בעינן לאוקומי דברי ר' יצחק אליבא דהלכתא נימא שרבי יצחק אומר בממזרת כמו שאומר עולא באחותו ואם תרצה לומר שכך סבירא ליה לרבי יצחק שכל הבועל חייבי לאוין בלא קדושין לוקה כסברת אביי. ועכ"פ לא מדברי משא ומתן נפסוק הלכה כמו שבארנו. עד כאן לשון תשובתו.
והנך מילי תמיהא לן טובא. דודאי אי הוה משכחנא פלוגתא דאביי ורבא בהכי היה הרב יכול לומר דסוגיא דאלו נערות כאביי דהא רב פפא לאביי מקשי התם, אלא היכא אשכחן דפליגי אביי ורבא בהכי. דבההיא דפרק עשרה יוחסין פליגי בכהן גדול או בכהן הדיוט שקדש אחת מן הפסולות האמורות בענין דמגמר גמרינן מהדדי דמה כאן זרעו חולין אף להלן זרעו חולין ואמר אביי קדש לוקה משום לא יקח דמשמע קדושין שהן הקונין אותה ולוקה אעפ"י שלא בעל דאין קדושין בבעילה ורבא אמר בעל אחר קדושין לוקה שתים לא בעל אינו לוקה אפילו אחת כדמפרש מאי טעמא לא יקח משום לא יחלל, והשתא בקידש ולא בעל מצינו שנחלקו אביי ורבא אבל בבעל ולא קידש ליכא שום פלוגתא. והדר מסיק ומודה אביי דאעפ"י שמחייב מלקות באיסור כהונה בקדושין לחוד בלא בעילה התם הוא דלא תלה הכתוב הקדושין בבעילה דכל חד וחד לאו באנפי נפשיה כתיב אבל ישראל המחזיר גרושתו משנשאת מודה הוא דתלה אותן הכתוב בבעילה כדכתיב לא יוכל לשוב לקחתה דהיינו קדושין להיות לו לאשה אישות שלביאה. והדר קאמר ומודה רבא בכהן גדול באלמנה דאעפ"י שתלה הקדושין בביאה דוקא קדושין תלויין בביאה אבל ביאה אינה תלויה בקדושין אלא מחייב אביאה לחודה. והדר קאמר ושניהם מודים דאעפ"י ששניהם מחייבי בביאה בלא קדושין במחזיר גרושתו מודו דאביאה לחודה לא מיחייב דדרך לקוחין אסרה הכתוב ולא הוציא לאו על הביאה אלא דרך ליקוחין דכתיב לא יוכל לשוב לקחתה להיות לו לאשה. והשתא מה ענין זה אצל שאר חייבי לאוין ומה נמצא באביי שלא נמצא ברבא. ועוד אטו בשאר לאוי מי כתיב לא יקח. הא כולהו בלשון ביאה כתיבי, עמוני ומואבי מצרי ואדומי וממזר פצוע דכא וכרות שפכה [פ' ויצא כ"ג]. וביאה לשון בעילה הוא בכל מקום. כדכתיב [שם כ"ה] יבמה יבא עליה ודרשינן [קידושין י"ד ע"א וש"נ] ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה ובתמר כתיב [פ' וישב ל"ח] ויבא אליה ותהר לו ורבים כאלה. אבל קיחה הוא לשון קדושין וקנין כדילפינן [קידושין ב' ע"א] קיחה משדה עפרון, חוץ מקיחה דכתיבא בחייבי כריתות דאין קדושין תופסין בהן [מתני' שם ס"ו ע"ב]. וכן חייבי לאוין לרבי עקיבא
<h2>דף פא.</h2>
ועוד שאלו חכמי לוניל את הרב, נמצא כתוב בספר מדעו בכמה מקומות שאין הבא על חייבי לאוין לוקה אלא א"כ קדשה, ויגענו הרבה ולא מצאנו מנין לך רק מצאנו קושיא גדולה בפרק אלו נערות [ל"ה ע"ב] דמקשינן אי ר"מ קשיא בתו אי ר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי ר' יצחק קשיא ממזרת הא קי"ל דאינו לוקה ומשלם, ולדברי הספר מעולם לא שייך ביה מלקות כלל.
והשיב לא נניח תלמוד ערוך ונפסוק הלכה ממשא ומתן של גמרא שהרי עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אימוראי אליבא דידהו נשאו ונתנו בהא מתניתא וגם חכמי משנה חולקים הרבה בדבר זה וי"ל שר' יצחק חולק בדבר זה וס"ל שכל הבועל אחת מחייבי לאוין לוקה כאביי ויש אומרים שר' יצחק ס"ל בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות שבאחותו בבוגרת ולא בנערה כך רי"צ אפשר דהכי סבירא ליה בממזרת לפי שאי אתה יכול לחלק בחייבי לאוין עד שאומר כי זאת האשה בבעילה בלבד ילקה עליה וזאת האחרת בקידושין ובעילה אלא באלמנה לכהן גדול בלבד כמו שנתפרש שם בסוף קדושין וזהו התלמוד הערוך שם אמר אביי קדש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל ומודה אביי במחזיר גרושתו מן הנשואין שאם קידש ולא בעל אינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא ומודה רבא באלמנה לכה"ג שאם בעל ולא קידש שלוקה לא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חלל ושניהם מודים במחזיר גרושתו משנשאת שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה. ומדאמרינן ומודה אביי וכו' ומודה רבא וכו' ושניהם מודים וכו' שמעינן מינה שבכל חייבי לאוין פליגי אביי ורבא לא באיסור כהונה בלבד ואביי סבר שכל הבועל אחת מחייבי לאוין בלא קדושין לוקה חוץ ממחזיר גרושתו שאינו לוקה עליה עד שיקדש ויבעול ורבא סבר שכל הבועל אחת מחייבי לאוין אינו לוקה מאותו השם עד שיבעול אחר הקידושין כמחזיר גרושתו חוץ מאלמנה לכ"ג שאם בעל לוקה אעפ"י שלא קדש. והדבר ידוע שאביי ורבא הלכה כרבא בר מהנהו. הלכך אי בעינן לאוקומי דברי ר' יצחק אליבא דהלכתא נימא שרבי יצחק אומר בממזרת כמו שאומר עולא באחותו ואם תרצה לומר שכך סבירא ליה לרבי יצחק שכל הבועל חייבי לאוין בלא קדושין לוקה כסברת אביי. ועכ"פ לא מדברי משא ומתן נפסוק הלכה כמו שבארנו. עד כאן לשון תשובתו.
והנך מילי תמיהא לן טובא. דודאי אי הוה משכחנא פלוגתא דאביי ורבא בהכי היה הרב יכול לומר דסוגיא דאלו נערות כאביי דהא רב פפא לאביי מקשי התם, אלא היכא אשכחן דפליגי אביי ורבא בהכי. דבההיא דפרק עשרה יוחסין פליגי בכהן גדול או בכהן הדיוט שקדש אחת מן הפסולות האמורות בענין דמגמר גמרינן מהדדי דמה כאן זרעו חולין אף להלן זרעו חולין ואמר אביי קדש לוקה משום לא יקח דמשמע קדושין שהן הקונין אותה ולוקה אעפ"י שלא בעל דאין קדושין בבעילה ורבא אמר בעל אחר קדושין לוקה שתים לא בעל אינו לוקה אפילו אחת כדמפרש מאי טעמא לא יקח משום לא יחלל, והשתא בקידש ולא בעל מצינו שנחלקו אביי ורבא אבל בבעל ולא קידש ליכא שום פלוגתא. והדר מסיק ומודה אביי דאעפ"י שמחייב מלקות באיסור כהונה בקדושין לחוד בלא בעילה התם הוא דלא תלה הכתוב הקדושין בבעילה דכל חד וחד לאו באנפי נפשיה כתיב אבל ישראל המחזיר גרושתו משנשאת מודה הוא דתלה אותן הכתוב בבעילה כדכתיב לא יוכל לשוב לקחתה דהיינו קדושין להיות לו לאשה אישות שלביאה. והדר קאמר ומודה רבא בכהן גדול באלמנה דאעפ"י שתלה הקדושין בביאה דוקא קדושין תלויין בביאה אבל ביאה אינה תלויה בקדושין אלא מחייב אביאה לחודה. והדר קאמר ושניהם מודים דאעפ"י ששניהם מחייבי בביאה בלא קדושין במחזיר גרושתו מודו דאביאה לחודה לא מיחייב דדרך לקוחין אסרה הכתוב ולא הוציא לאו על הביאה אלא דרך ליקוחין דכתיב לא יוכל לשוב לקחתה להיות לו לאשה. והשתא מה ענין זה אצל שאר חייבי לאוין ומה נמצא באביי שלא נמצא ברבא. ועוד אטו בשאר לאוי מי כתיב לא יקח. הא כולהו בלשון ביאה כתיבי, עמוני ומואבי מצרי ואדומי וממזר פצוע דכא וכרות שפכה [פ' ויצא כ"ג]. וביאה לשון בעילה הוא בכל מקום. כדכתיב [שם כ"ה] יבמה יבא עליה ודרשינן [קידושין י"ד ע"א וש"נ] ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה ובתמר כתיב [פ' וישב ל"ח] ויבא אליה ותהר לו ורבים כאלה. אבל קיחה הוא לשון קדושין וקנין כדילפינן [קידושין ב' ע"א] קיחה משדה עפרון, חוץ מקיחה דכתיבא בחייבי כריתות דאין קדושין תופסין בהן [מתני' שם ס"ו ע"ב]. וכן חייבי לאוין לרבי עקיבא
